בטון קדמאני בע"מ נ' בדראן ואח'

החלטה

1. לפני בקשת רשות להתגונן.

בכתב התביעה נטען, כי המבקש עוסק בתחום הבנייה, והוא נהג להזמין מהמשיבה מעת לעת מוצרי טיט ובטון, מאז שנת 2003. חובו של המבקש הצטבר, וביוני 2009 עמדה יתרת חובו על 254,995 ₪. בחודש יולי 2009, על פי הנטען בכתב התביעה, הגיעו המבקש והמשיבה להסכם לפריסת החוב, במסגרתו המבקש התחייב לשלם למשיבה סכום של 235,000 ₪, בפריסה לתשלומים חודשיים. לשם ביצוע ההסכם, מסר המבקש בידי המשיבה שיקים מחשבונה של הנתבעת מס' 2, חברת בני ה. בדראן בע"מ: 15 שיקים על סך 7,000 ₪ כל אחד, ועוד 10 שיקים על סך 13,000 ₪ כל אחד.

על פי המפורט בכתב התביעה, נפרעו שיקים בסכום כולל של 62,000 ₪, אך שאר השיקים חוללו.

התביעה הוגשה כנגד המבקש וכנגד החברה מושכת השיקים, בגין יתרת החוב הבלתי מסולקת. באשר למבקש נטען, כי הוא חתם על הסכם, נספח ב' לכתב התביעה, ובהסכם זה התחייב אישית לפרוע את השיקים וערב לפירעונם.

2. המבקש טען בבקשת הרשות להתגונן שהגיש, כי לאורך השנים נהג לנהל את עסקיו במסגרת חברות שהקים לצורך כך. למבקש לא היו יחסים עסקיים עם המשיבה, שכן אלו התנהלו בין המשיבה לבין חברות בבעלות המבקש.

לטענת המבקש, שתי החברות הראשונות שבאמצעותן פעל (השאם בדראן ובניו בע"מ, שפעלה מאז 2002, ו-כוכב הגליל הירוק בע"מ, שפעלה מאז 2006), אכן היו חייבות למשיבה כספים. מאחר והמבקש חפץ להסדיר חובות אלו, הגיע עם המשיבה להסדר חוב בשנת 2009, במסגרתו בוצעה התחשבנות, נקבעה יתרת החוב העדכנית, והוסכם על פריסה לתשלומים, שיבוצעו באמצעות החברה השלישית שהקים המבקש, היא הנתבעת מס' 2.

לטענת המבקש, במעמד מסירת השיקים התבקש לחתום על קבלה, כנציג החברה השלישית, מוסרת השיקים. המבקש אכן חתם על המסמך, הוא נספח ב' לכתב התביעה. עותק הקבלה לא נמסר לו, לטענתו. המבקש הופתע לגלות, לטענתו, כי כעת המשיבה תובעת אותו, על סמך חתימתו על אותו מסמך, כאשר בעת החתימה הוא לא התחייב ולא ערב, במפורש או מכללא, לפרוע בעצמו את השיקים של החברה.

המבקש מוסיף וטוען, כי הוא אמנם חתום על אותה "קבלה", כהגדרתו, אלא שאין לצד החתימה ציון של מספר תעודת הזהות, או אפילו שם מלא. לטענת המבקש, השימוש בחתימתו שהושגה כחתימה לאישור מתן השיקים של החברה, הינו מטעה.

3. דיון בבקשה התקיים ביום 30.10.13. המבקש נחקר על תצהירו, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

בחקירתו אישר המבקש, כי נהג לפתוח חברה חדשה בכל פעם שהחברה שבאמצעותה ניהל את עסקיו נכנסה לקשיים כלכליים, ולא הייתה יכולה להמשיך ולנהל חשבון בנק. גם כיום מנהלים המבקש ובניו את עסקיהם באמצעות חברה חדשה. בחקירתו עמד המבקש על גירסתו, כי לא חתם על מנת להתחייב אישית.

המבקש הוסיף וטען בסיכומיו, כי בכותרתו של נספח ב' לכתב התביעה מופיעות המילים "הסכם/הזמנה/קבלה", כאשר המילה "קבלה" בלבד הוקפה בעיגול. גם ביחס לנוסח ההתחייבות הכלולה במסמך זה טען המבקש, כי אין מדובר בנוסח המתאים לערבות אישית לחוב בהסדר, אלא להתחייבות אישית לפרוע חובות עתידיים.

לטענת המשיבה, בקשתו של המבקש אינה מגלה כל הגנה. המבקש אינו חולק על החוב, ואינו מכחיש את חתימתו על נספח ב' לכתב התביעה, בו כלולה התחייבות אישית מפורשת לפרוע את החוב. אישור החתימה מהווה, לטענת המשיבה, סתירה חזיתית לטענה, כי המבקש לא התחייב אישית לשלם את חובות החברה. לטענת המשיבה, פתיחתן של חברות חדשות בכל פעם שחברה נקלעת לקשיים מלמדת על העדר מהימנות של המבקש. בנסיבות האמורות, לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה, ולחלופין – להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת סכום התביעה בקופת ביהמ"ש.

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי יש ליתן למבקש רשות להתגונן, אך בכפוף להפקדת ערובה על פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

טענת המבקש היא, כי מעולם לא התחייב באופן אישי לפרוע את חובותיהן של החברות שניהל. טענה זו עומדת לכאורה בסתירה לחתימתו על נספח ב' לכתב התביעה, בה הוא מודה, אלא שבפי המבקש מספר טענות, אשר עשויות ליישב סתירה זו, ואשר לא ניתן לשלול את סיכוייהן להתקבל:

א. המבקש טוען, כי המסמך נחתם כקבלה בלבד, בתמיכה למסירת השיקים על ידי החברה. טענתו זו נתמכת בכותרת המסמך, בה סומנה בעיגול המילה "קבלה". לא סומנה בכותרת המילה "הסכם", למרות שמילה זו מופיעה כאחת האפשרויות.

ב. המבקש טוען, כי נוסח ההתחייבות שלצד חתימתו אינו חד משמעי, ואינו מתאים לערבות לחוב קיים, אלא התחייבות לשלם חוב עתידי, על פי הזמנה. עיון בנוסחו של נספח ב' מעלה, כי אמנם מדובר בנוסח המתאים יותר להתחייבות לעמוד בתנאי הזמנה עתידית. כמו כן, במקום בו ניתן למצוא את חתימת המבקש נרשמו הדברים הבאים: "אני החתום מטה.... כתובת.... אחראי וערב ערבות אישית לכל ההתחיבויות והתשלומים כולל שיקים יד שניה (מוסבים/התחייבות בעל פה) והתוספות של הבטון". קשה להסכים עם טענת המשיבה, כי מדובר בערבות חד משמעית וברורה לפירעון הסדר חוב, שכן לכאורה מתאים נוסח הדברים להתחייבות אישית לפרוע חוב עתידי. אמנם המילים "ערב" ו-"ערבות אישית" אכן מופיעות לצד החתימה, אך הנוסח כולו אינו בהכרח ניסוח מקובל לצורך ערבות לפירעון חוב קיים.

ג. טענת המבקש, כי ההתחייבות האישית הגלומה לכאורה בנספח ב' – אינה מחייבת אותו, ככל שאכן יש לפרשה כהתחייבות אישית לפרוע את השיקים של החברה, היא למעשה טענת "לא נעשה דבר". אמנם, טענות מעין אלו מתקבלות לעתים רחוקות, ובנסיבות מיוחדות בלבד, אלא שאין בכך כדי לשלול מהמבקש את הרשות להתגונן בטענה זו. כפי שנפסק בעניין ע"א 413/79 ישראל אדלר בע"מ נ' מנצור (פורסם ב"נבו"):

"לא ניתן להישען על הטענה הנ"ל אם החותם הבין כי מדובר על מסמך המתיחס, למשל, לעסקה בקשר לנכס פלוני, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של העסקה או באשר להוראות המפורטות הכלולות במסמך. אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה – והמסמך עליו היא מובאת – הם בטלים".

טענת המבקש היא, כי "הונע לחשוב" שמדובר בחתימה על קבלה בלבד, ולא על התחייבות אישית, וראוי כי טענה זו תזכה, לכל הפחות, לדיון ולהכרעה בידי ביהמ"ש, לאחר מתן רשות להתגונן.